<h1>אבודרהם סדר הפרשיות</h1>
<h2>דף כ.</h2>
סימני המועדים, לעולם לא בד"ו פסח, ולא גה"ז עצרת, ולא אד"ו ראש השנה, ולא אג"ו יום הכפורים, ולא זב"ד פורים. לא בד"ו פסח, משום לא אד"ו ראש השנה. ואנו פוסלין סימן בד"ו לפסח, מפני שאם יבא פסח ביום שני יבא ראש השנה ביום רביעי, לפי שכל החדשים שיש מניסן ועד תשרי הם כסדרן, והם יתרים על שבועות שני ימים. וראש השנה לא יוכל לבא ביום רביעי, לפי שיבא יום הכפורים ביום ששי, ולא יוכל להיות בששי, משום מתיא, שאם ימות מת בששי יעמוד שני ימים, יום הכפורים ושבת, ויסריח. וכן אם יבא פסח ביום רביעי, יבא ראש השנה ביום ששי, ויבא יום הכפורים ביום ראשון, ואיכא משום מתיא. וכן אם יבא פסח ביום ששי, יבא ראש השנה ביום ראשון, ויבא יום הושענא רבה בשבת, ותתבטל ערבה, מפני שאינה דוחה שבת. ולעולם לא בד"ו ניסן, ולא גד"ו אייר, ולא בה"ז סיון, ולא בד"ז תמוז, ולא בד"ו י"ז בתמוז, ולא אג"ה אב, ולא בד"ו תשעה באב, ולא גה"ז אלול, ולא אד"ו תשרי, ולא גו"ז צום גדליה, ולא אג"ו מרחשון, ולא ז' כסלו, ולא ג' חנוכה, ולא ה"ו טבת, ולא ב"ז עשרה בטבת, ולא א"ו שבט, ולא אג"ה אדר ראשון ואדר שני. ולא אג"ו תענית אסתר. סימן לכל מועדי השנה א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף. פירוש, יום ראשון של פסח יהיה ט' באב, והסימן א"ת. ויום שני של פסח יהיה שבועות, והסימן ב"ש. ויום שלישי של פסח יהיה ראש השנה, והסימן ג"ר. יום רביעי של פסח יהיה יום קנין תורה, והוא שמחת תורה, והסימן ד"ק. ויום חמישי של פסח יהיה צום כפור, והסימן ה"ץ. ויום ו' של פסח היה פורים שעבר באותה שנה, והסימן ו"ף.
<h2>דף לא.</h2>
וכל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב, חוץ מפרשת האזינו, דאמרינן בפרק (הקורא את המגילה עומד) [יום טוב] (ראש השנה ל"א ע"א) שמתחילין סימן הזי"ו ל"ך, שקורא הראשון מן האזינו עד זכור ימות עולם. השני מן זכור ימות עולם עד ירכיבהו. והשלישי מן ירכיבהו עד וירא ה' וינאץ. והרביעי מן וירא ה' עד לו חכמו. והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי. והוא"ו מן כי אשא עד סוף השירה. והטעם שפוסקין בענינות אלו, מפני שהיא תוכחה, כדי שיחזרו העם בתשובה. והטעם שנתנו חכמים סימן להפסקת פרשה זו יותר משאר פרשת התורה, כדי שלא יתקוטטו עם שליח צבור העולין לקרות בעבורם, מפני שהם הפסקות רעות. ונהגו שלא להפסיק בקריאת שירת הים, ועשרת הדברות, וקללות שבתורת כהנים, ושבמשנה תורה, אלא אחד קורא אותם. ואף על גב דאמרינן במגילה בפרק בני העיר (ל"א ע"א) אין מפסיקין בקללות, ומפרש שם (שם ע"ב) אמר אביי לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל שבמשנה תורה פוסק, מאי טעמא, אמר אביי, הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן, אף על פי כן נהגו שלא להפסיק בשניהן. ויש סמך למנהגנו, מדאמרינן בירושלמי דמגילה בפרק בני העיר, (הלכה ז') אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות, [וקללות] שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה, והכי איתא במסכת סופרים.
